בחודש מרץ 2011 הזמנו קבוצה של הורים שכולים להתנסות עמנו ביומיים של התבוננות שקטה, מודעות, מדיטציה והרבה אהבה במנזר האחיות מציון בירושלים. להלן מכתב לסיכום הסדנא שכתבה מיכל כמה ימים לאחר סיומה. פרטים מזהים הושמטו מסיבות ברורות.
בעז עמיחי ומיכל גרוסמן.
חברים יקרים,
כבר כמעט שבועיים מאז שהסתיימה הסדנא, ורשמיה העזים עדיין איתנו.
עצרנו לרגע את השטף של היומיום, כדי להעז ולהתבונן פנימה, גם במקומות היותר קשים – במקום של האבל והשכול. 19 הורים שכולים (או 21, אם נספור גם את האבות שלא השתתפו באופן פעיל בסדנא) ושני מנחים.
התכנסנו בנוף היפיפה ובאווירה המיוחדת של המנזר. בעז פתח בשיחת פתיחה על הMINDFULNESS, איכותו המרפאת, והרלבנטיות שלו גם בהתמודדות עם השכול. אחר כך תרגלנו פרק ראשון (עבור רובנו) במדיטציה – בישיבה, וגם בצעידה שקטה בגן הפורח של המנזר.
בתהליך ההתבוננות הפנימית, השקטה, נתבקשנו להתחקות אחרי השאלות שמעסיקות אותנו היום ביחס לאבל ולשכול.
אחרי ארוחת הצהריים, עשינו מעגל ראשון של שיתוף בקבוצה. הצגנו את עצמנו, ואת הסיפור שלנו, גם באמצעותה של השאלה או השאלות שמעסיקות אותנו בנקודת הזמן הנוכחית. נמנה רק חלק מן השאלות שהעסיקו את חברי הקבוצה: כיצד ממשיכים בחיים אחרי האסונות שפקדו אותנו? כיצד ממשיכים ומוצאים משמעות לחיים, למותם של יקירינו? מנין שואבים כוחות להמשך הדרך? כיצד מעזים ונוגעים בכאב? איך עוברים את תקופות השנה הקשות (לקראת ימי הזיכרון הכלליים והפרטיים שבדרך)? כיצד חיים יחד, בוזמנית, את הצער ואת השמחה, כאשר מתחוללים אירועים משמחים בחיינו? כיצד חיים עם החרדות, בעיקר לילדים, מגוננים עליהם, מבלי להפוך אותם ל'קורבן' של החרדות שלנו, ומבלי להפוך בעצמנו לקורבן של החרדות שלנו?
כדי להעמיק את המגע עם עצמנו ועם אבלנו וגם עם יקירינו, עשינו מדיטציה של מגע עם השכול כתחושה גופנית. באווירה של הקשבה עמוקה, קבלה, והרבה תמיכה וחמלה בין חברי הקבוצה, בתוך החיבוק הקבוצתי, הרשינו לעצמנו לגעת בכאב ובצער. לרגעים ניתן היה כמעט לחוש פיזית בעוצמת הכאב שהייתה בחדר. לרגעים ניתן היה כמעט לחוש בנוכחותם החיה של הבנים והבת.
לקראת ערב, לפני ארוחת ערב, ערכנו קבלת שבת, שבה הדלקנו נרות – מנחת אור, לזכרם של יקירינו, וברכנו, וגם הבענו משאלות – בנוגע לעצמנו ובנוגע ליקירינו. שרנו שירי שבת, ("שם ישבנו וגם בנינו בזוכרנו...").
את היום הראשון, האינטנסיבי מאד, חתמה מיכל טליה, מחוללת תפילה, ששרה איתנו ניגונים, שנגעו בנפש וגם רוממו אותה. והרטיטו
את יום השבת פתחנו (החרוצים שבינינו) בשיעור תנועה (בהחלט בונוס בלתי-מתוכנן!).
שוב פתחנו את היום במדיטציה, ובשיחה של בעז שהרחיבה קצת יותר על סגולות הריפוי של העצירה וההתבוננות ותשומת-הלב לגוף, לרגע הנוכחי.
המשכנו במיפגש עם השכול וההתמודדות עם פניו השונים: איך אנחנו ממשיכים ומנכיחים את מתינו בחיינו? מה עושים עם הזיכרון, ועם השכחה? כיצד הולכים על החבל הדק – בין המשאלה להמשיך את החיים בכל עוזם, לא רק כהישרדות, ויחד עם זאת חיים שהם במגע פנימי עם האבל; כיצד ממשיכים את הקשר עם מתינו? וכיצד מתמודדים עם תחושות ההחמצה – שלהם, שלנו.
עשינו זאת הפעם באמצעות מפגש עם טקסטים שיריים שעוסקים בשכול, ובתוכם שירים מתוך ספר השירים של גיורא פישר, אב שכול.
התחלקנו לזוגות, ושיתפנו את בני זוגנו במחשבותינו, בכל מה שעוררו בנו השירים, או: כיצד השירים קראו אותנו.
את מיפגש אחה"צ, המיפגש הכמעט אחרון, הקדשנו לשאלות: מה מנחם אותי? מה מחזק אותי?? האם ישנם מקומות חדשים שנפתחו בפני דווקא בשכול?? האם ניתן לראות בשכול גם מנוף לצמיחה פנימית?
עשינו זאת שוב בתוך המעגל הגדול, באמצעות המשחק 'אמת או שיר', שבו אנשים שאלו, ביקשו תשובות מאנשים אחרים בתוך המעגל.
שמענו על תהליכי החיפוש האישיים; על הברית הזוגית נוכח השכול; על כוחה של הקבוצה; על התמודדות באמצעות העשייה האקטיבית; על חיפוש דרך להמשיך את חיי ילדינו שנקטעו באמצעות מעשינו.
ושוב שרנו, ושוב בכינו.
חתמנו את הסדנא עם צאת השבת בשיחת סיכום, שם הייתה לאנשים הזדמנות לדבר על מה שקיבלו בסדנא. סיימנו במדיטציה של חמלה – לאחרים – קרובים ורחוקים, ובעיקר חמלה לעצמנו.
חברים יקרים,
אנו יודעים עד כמה לא היה פשוט לרבים מכם להגיע לסדנא. עד כמה היא עוררה חששות, ספקות, תהיות, התלבטויות. העולם של המדיטציה, העולם הרוחני בכלל והבודהיסטי בפרט אינו מוכר לרובכם. יתרה מזאת – הוא מעורר גם הסתייגות וחשש ולעתים ציניות.
ובנוסף על כך, הרגשנו בחילופי המיילים ובפגישה המוקדמת, עד כמה גדול החשש לגעת בכאב, לפתוח את הפצעים, 'לחטט' או 'לחפור' בהם, עם חלוף השנים ומאמץ ההגלדה וההחלמה.
ובכל זאת, ועל אף כל זאת, באומץ, מתוך משאלה לחפש דרכים נוספות, חדשות, במסע של השכול, מתוך נאמנות ומחויבות קבוצתית, וגם מתוך נאמנות, תמיכה וחמלה כלפי בני-הזוג (ובעיקר בנות-הזוג), הגעתם לסדנא.
רגשתם אותנו במידת הנכונות שלכם לא רק לשתף-פעולה עם תוכנית הסדנא, אלא אף לפתוח את עצמכם בכנות ובנדיבות, להתנסות, להקשיב, לחלק את חוויותיכם הכואבות, האינטימיות זה עם זה ואיתנו; בעוצמת הסולידאריות בין האנשים, מתוך תחושה של שותפות-גורל.
רגשתם אותנו בעדינות זה כלפי זה – בתוך הקבוצה, בתוך הזוגות. בלכידות הקבוצתית, ויחד עם זאת בנכונותה של הקבוצה מן העמק להיפתח ולעשות מקום לחברים חדשים.
זה לגמרי לא מובן מאליו.
אנחנו מקווים, וכך גם התרשמנו, שיצאתם נשכרים מן הסדנא. שנפתח עבורכם, בכם, עוד חלון – פנימה, אל מקומות קשים, אך גם אל משאבים. שנפתח עוד חלון בין החברים בקבוצה.
אנו מודים לכם על האמון שנתתם בנו, כדי לשתף ולחלק איתנו את הדברים, ומזמינים אתכם להמשך הדיאלוג, מזכירים לכם את זמינותנו.
בעז ומיכל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה