אוסף שירה בנושא מודעות למוות

ברנהרט – יואל הופמן

אחרי שאישתו מתה חשב ברנהרט: "העולם

הוא אינסופי. מעבר לכל גלאקסיה מצויה

עוד גלאקסיה". הוא ניסה לדמות לעצמו

איך פאולה מתאחדת לאט לאט, בשרה

חיוור, עם הסדר הגדול של היקום. אבל

מותה של פאולה לא היה עניין פשוט כל כך.

"היכן", חשב ברנהרט בלבו, "מצויה פאולה

עכשיו?"

כל הלילה בכיתי – זלדה

כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח.
כָּל הַלַּיְלָה הִפַּלְתִּי תַחֲנוּנִי
אֲפִלּוּ אֲנִי עָפָר
תִּהְיֶה בִּי מְנוּחָה
לְהַבִּיט אֶל גָּבְהֵי שָׁמַיִם
עוֹד וְעוֹד וְעוֹד
לְהִפָּרֵד מִיָּפְיָם,

כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי
בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת
בְּחָזִי הַכּוֹאֵב
וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,
צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר
וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם
בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.

רומי

להיות

זה לא מה שנראה,

גם לא להיות.

קיום העולם אינו בעולם.

משהו פותח את כנפנו.

משהו גורם לשיעמום ולכאב להעלם.

מישהו ממלא את הגביע לפנינו

אנו טועמים רק ריק.

מהות היא ריקות.

כל היתר מקרי.

ריקות מביאה שלום לאהבה.

כל היתר מחלה.

בעולם זה של נכלולים

ריקות היא רצונה של נשמתך.

לו חייתי מחדש / ה.ל. בורחס

לו יכולתי לחיות את חיי מחדש...

בחיים האחרים הייתי משתדל לעשות יותר טעויות.

לא הייתי משתדל להיות כל כך מושלם, הייתי יותר רפוי.

הייתי יותר טיפש ממה שהייתי, מעט דברים הייתי לוקח ברצינות.

הייתי פחות מלוטש,

הייתי לוקח יותר סיכונים, הייתי נוסע יותר, מתבונן ביותר שקיעות, מטפס על יותר הרים, שוחה בנהרות רבים יותר.

הייתי הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם, הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית.

הייתי משתדל שיהיו לי יותר בעיות אמיתיות ופחות בעיות מדומות.

אני הייתי מאותם אנשים שחיו כל דקה בחייהם בצורה פורייה ושקולה,

ברור שגם היו לי רגעים של אושר.

לידיעתכם, רק מזה עשויים החיים, רק מרגעים.

אך אילו יכולתי לחזור לאחור, הייתי משתדל שיהיו לי רק רגעים טובים.

אני הייתי מאותם אנשים שלעולם לא הולכים לשום מקום ללא מד-חום,ללא שקית חימום לרגלים,ללא מטריה ומצנח.

אילו יכולתי לחיות את חיי מחדש, הייתי נוסע יותר קליל.

אילו יכולתי לחיות החיים מחדש, הייתי חולץ את נעלי בתחילת האביב והולך יחף עד סוף הסתיו.

הייתי מסתובב יותר בקרוסלה, מתבונן יותר בשקיעות, משחק יותר עם ילדים,

לו חיי היו שוב לפני...

הנביא / ג'ובראן חליל

תוכל לדעת את סוד המוות,

אך כיצד תמצאנו בלא לחקרו בלב בחיים?

האוח, אשר עיניו עיוורות באור היום,

לא יוכל לגלות את סוד האור.

אם עז רצונך לחדור לרוח המוות,

הרחב ליבך לדעת את גוף החיים.

כי החיים והמוות חד הם כמו הנהר והים, שהם אחד.

על המוות ללא הגזמה – ויסלבה שימבורסקה

 תרגום:רפי וייכרט

הוא לא מבין בבדיחות,

בכוכבים, בגשרים,

באריגה, בכרית מכרות, בעבוד אדמה,

בבנית אניות ובאפית עוגה.u

בשיחותינו על תכניות המחר

הוא משחיל את מלתו האחרונה

שאיננה שיכת לנושא

איננו יודע אפלו דברים,

הקשורים ישירות למקצעו;

לא לכרת קבר,

לא לגלף ארון מתים,

לא לנקות אחרי עצמו.

שקוע בהריגה,

הוא עושה זאת בסרבול,

בלא שיטה או מימנות.
כאלו התאמן לראשונה על כל אחד מאתנו.

הנצחונות הנם נצחונות,

אך כמה מפלות,

מהלמות שהחטיאו

ונסיונות חוזרים ונשנים.

לפעמים חסר לו הכח

להפיל זבוב באויר.

לזחלים לא-מעטים

הפסיד בתחרות זחילה.

כל הבולבוסים הללו, התרמילים,

המשושים, הסנפירים, קני הנשימה,

נוצות החזור ופרוות החרף

מעידים על פגור

במלאכתו הנעשית בשויון-נפש.

אין די ביצר זדוני

ואפלו הסיוע שאנו מושיטים במלחמות ובמהפכות

הנו, עד כה, מועט מדי.

לבבות פועמים בביצים.

שלדיהם של תינוקות מצמחים.

זרעים, בעמל רב, מגיעים לשני עלעלים ראשונים,

ולעתים קרובות לעצים גבוהים על קו האפק.

מי שסבור כי המות כל-יכול

מהוה בעצמו הוכחה חיה.

שכל-יכול איננו.

אין חיים שאינם,

ולו להרף-עין (אחד בלבד)

בני-אלמות.

המות

תמיד מאחר באותו הרף-עין.

לחנם הוא מטלטל ידיות

של דלתות לא-נראות.

את מה שמישהו הספיק

לא יוכל להשיב לאחור.

יהודה עמיחי

לִפְנֵי שֶׁאָדָם נוֹלָד הַכֹּל פָּתוּחַ בַּיְקוּם בִּלְעָדָיו.

כְּשֶׁהוּא חַי הַכֹּל סָגוּר בּוֹ בְּחַיָּיו.

וּכְּשֶׁהוּא מֵת הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כֹּל הָאָדָם.

  

אתה טועה - זלדה

אתה טועה

גם על ערש דווי

לא נמוג הערפל

גם כאשר ניגש אלי המוות

קרוב עד אימה

הייתי רחוקה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה

מן החידה.

לא המתים- אבות ישורון

לא המתים

יהללֻ גֹט

יֹם ואשָפֵט

ולילה יה.

יַסֵּר יְיַסְ

רֵנִי יה

וְלַמָּ

וֶת לא נְתָנָנִי.

נפשי הציצה מהחרכים - זלדה

לרותי פרוינדיגר

נפשי הציצה מהחרכים

אשר בתוך הבוקה והמבולקה

של חוליי.

משבייה קראה

ל-היה הווה ויהיה,

בחושך לחשה

בידך אפקיד את רוחי, את כאבי,

את כבודי, את חיי, ואת מותי.

כאשר שמעה - זלדה

כאשר שמעה

האישה שחומת הפנים

שמירקה את הרצפה אז –

את דברי הרופא,

אמרה לי:

אני אתפלל עלייך.

ידידה פתאומית תמול לא נודעת

אמרה לי:

אני אתפלל עלייך.

פְּתח נעילה - אבות ישורון

קֻם בֹּא

אל המקֹם

אשר אראך

ממנֻ יצאתָּ

אל המקֹם

פְּתח נעילה

לי ולאמי

ואני נולדתי

  

לאה גולדברג

וכל חיי סוכמו ברגע האחד –

קרן של אור על קרן הצבי.

הענפים שבורים. באפלת היער

קרן האור נרמסה ברגלי.

לאה גולדברג

מחר אני אמות.

אתם תראו מחר

את שהיו עיניי

את שהיו פני.

לעת מחר אתם

באים על סף ביתי

לחלוק את הכבוד

ולחלק שלל.

מחר יהיה הכול

לכם ושלכם.

מחר אתם צודקים

בכול אשר תאמרו.

אבל היום אני

עומדת על הסף,

ואעבור גבולי

ואין מסיג אותו.

יונה וולך

שים סכר גדול

ליד מעיינות הכאב

אגור איתו

כמו מים

שמור עליו

שלא יתפזר

כי הוא חייך

יהודה עמיחי – פתוח סגור פתוח

כל אדם הוא סכר בין עבר לעתיד.
כשהוא מת נשבר הסכר והעבר מתפרץ לתוך העתיד
ואין מוקדם ואין מאוחר.והזמן הוא אחד
כמו אלוהינו,זמנינו אחד.
וזכר הסכר לברכה

מאיר ויזלטיר - שיר אחרון

1

אם יש בי נשמה, היא תאומה

לריאה השמאלית שלי:

גדולה ככנף מלאך ואדומה

בנוגה השקיעה, אך עייפה

מלאה עשן ומרבצים של זפת.

2

עשיתי חשבון: בימי חיי

יותר מ- 400,000 סיגריות. הרבה יותר

מכל הנשיקות שנתתי

גם קיבלתי מעודי,

יותר מלחיצות היד,

יותר מן הקילומטראז' שעשיתי

ביבשה, בים ובאויר.

יותר ממספר המילים

בשירי, כולן.

אולי רק מחשבות

חלפו בי יותר.

אהבת עצים – רחל חלפי

ולאט לאט

אני

לא-אני

ולאט

אני יותר ויותר

אני

יכולה להכיל בעוד ועוד תאים

את פעימת העצים הזקנים

את פעימת

כל הצמחים שבגן

יונה וולך

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים

הלכתי אצל אלֹהים

הציע לי כֹּל החיים

רציתי יותר את כל החיים.

משוחררת – יהודה עמיחי

משוחררת היא, משוחררת. משוחררת מן הגוף

ומשוחררת מן הנפש ומן הדם שהוא הנפש,

משוחררת מרצונות ומשוחררת מפחד פתאום

ומפחד עלי, משוחררת מכבוד ומשוחררת מן הבושה

משוחררת מתקוה ומיאוש ומאש וממים

משוחררת מצבע עיניה ומצבע שערותיה,

משוחררת מרהיטים ומשוחררת מכף סכין ומזלג,

משוחררת מירושלים של מעלה ומירושלים של מטה,

משוחררת מן הזהות ומתעודת הזהות

משוחררת מן החותמות העגולות ומן החותמות המרובעות,

משוחררת מתלומים ומשוחררת ממהדקים

משוחררת היא, משוחררת.

וכל האותיות וכל המספרים

אשר סידרו את חייה משוחררים גם הם

לצרופים חדשים ולגורלות חדשים ולמשחקים חדשים

של כל הדורות שיבואו אחריה.

רחל חלפי

איזו עדינות יש בגופנו שעה שהוא

נוטש

אותנו לאט

חושש להכאיבנו

במהלומת פתע.

לאט    בערגה

כיפהפיה נרדמת למחצה

הוא טווה לנו

קמטים קטנים של אור ושל חכמה-

לא בקיעים של רעידת אדמה-

רשת אוורירית של חריצי אימה.

כמה טוב-לב מצד גופנו

שאינו משנה את פנינו

באחת

שאינו שובר את עצמותנו

במכה..."

רביעה אל עדוויה

לאן את הולכת?

היא אמרה: אל העולם ההוא

ומאיין את באה?

היא אמרה: מהעולם ההוא

ומה את עושה בעולם הזה?

היא אמרה: אני מתמירה את הצער

באיזה אופן? שאלו אותה

ורביעה ענתה:

אני אוכלת את לחם העולם הזה

ועושה את עבודת העולם ההוא.

אללה.

אהבתיך בשתי אהבות:

האחת אנוכית והשנייה נאצלת.

באיזה אופן? שאלו אותה

ורביעה ענתה:

באהבה האנוכית אבטל הכול מלבדך

באחרת תעטפני באצילות.

פנחס שדה – כמו עלה

ליפול כמו עלה

כאותם שני עלים חומים

על הרציף, ליד גשר סן לואי

הם היו אחרונים. דצמבר, והעצים כבר עירומים

אולי המתינו לי, למען שאראה.

ראיתי ועתה, הרחק בלילה, אני זוכר.

שני עלים חומים, לאט.

ליפול כמו עלה, אלוהים, ליפול כמו עלה.

ללא יסורים וחוליים קשים.

ללא שברון הלב, הפחד.

זלדה - כאשר היית פה

כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ פֹּה וּמַבָּטְךָ הַחוּם מֵגֵן עָלַי

וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת

פֶּתַע

כָּנָף אֶל כָּנָף.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ עִמָּדִי

בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים

הָיוּ הַקִּירוֹת בְּנֵי בַּיִת קְשִׁישִׁים

שֶׁסִּפְּרוּ מַעֲשִׂיוֹת עַתִּיקוֹת

בָּעֶרֶב

כַּאֲשֶׁר שָׁתִינוּ תֵּה.

עַכְשָׁו הַקִּירוֹת אֵינָם מַחֲסֶה

הֵם הִסְתַּגְּרוּ בִּשְׁתִיקָתָם

וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּנָפְלִי

עַכְשָׁו הַקִּירוֹת סִיד וָמֶלֶט

יְסוֹד זָר

חֹמֶר לֹא עוֹנֶה כַּמָּוֶת.

זלדה - שלומי

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט

אֶל שְׁלוֹמְךָ.

וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים

וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת

עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,

הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,

וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,

הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי

וְהַטַּל

תְּלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.

אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ

בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַשֶּׁקֶר.

וְהַפַּחַד.

וְהַקְּרָעִים.

אֲנִי וְאַתָּה

וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם

חוֹף.

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַחִידָה.

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַמָּוֶת.

ענף של יסמין - זלדה
 היופי ניתק את עצמו
מן היסוד הנובל שבצמח
ונמלט מן הגזרה
ולא שב לעפר
עם עלים מתפזרים וכלים,

אט אט נהפך למלאך
ושכח את בכי התמורות
  

יהודה עמיחי

אני מאמין באמונה שלמה בתחיית המתים כי,
כמו אדם שמבקש לחזור למקום אהוב, ישאיר
בכוונה, ספר, סל, משקפים, תצלום קטן
שיהיה לו תרוץ לחזור, כך המתים משאירים
את החיים ויחזרו.
פעם עמדתי בערפִלי סתָו רחוק
בבית קברות יהודי נטוש, אבל לא נטוש על ידי מתיו.
הגנן היה מומחה ליהודים הקבורים,
אף הוא אמר: הם מתאמנים לילה, לילה, לתחיית המתים.

מתי – רחל

"רק המתים לא ימותו"

            י.ש.ק.

 הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד

לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

 בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם

יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹם.

 בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד

רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.

אברהם חלפי

ציירתי לי מלכות שמים

בירק –

 לזכר כל מתי.

והם שומעים אותי קורא בשמם

ומשיבים לי בחיוך פנים

עצוב בלעדיהם בחדרים

שבם השאירו את הדי קולם

אני נותן להם חיים-

לכל מתי.

והם חיים אותם שנית

וגם לנצח.

אבל עצוב בלעדיהם בחדרים.

על דרך הטבע – דליה רביקוביץ

אדם יוצא בבקר או בצהרים

או בערב

מביתו ונעלם.

מה פירוש נעלם?

והרי מי שאינו כאן נמצא שם.

אבל נעלם כפשוטו נעלם.

פרושו נוטש, פרושו נטוש

פרושו הלך לכל הרוחות.

וזה ההסבר על דרך הטבע:

חשך על פני תהום.

ושם המקום נקרא עולם

על דרך ההעלמות.

להוסיף – טהא מוחמד עלי

באחד מסיוטי

והנה על אבן קברי נרשם:

כאן שוכב איש

שנסה לשוא

להוסיף

קרן אור

לשמש

אברהם חלפי

במותי

אבכה על יגונך כי מתי.

מבכיך ימות ליבי שנית.

בטרם בא מותי אני אומר,

בכל הרוך אני אומר,

כי לו בכית מעט, מעט מאד,

כאילה

שפעם ראיתיה מזילה דמעה

או שתים

ותרחק ממקום בכיה אל צוק הרים

לראות את העולם מעבר לבכיות –

כי לו יכלת –

הייתי גם אני בשקט רב,

כמו נהר רוגע בין חופיו,

זורם הולך אל גורלי.

לבדי / רבקה מרים

נשארתי לבדי תחת השמים

וישבתי על ספסל

וסיפרתי לאלוהים על האנשים שהכרתי

ופתאום הלכו מעמי

וסיפרתי לו על הפרחים שאהבתי להריח

ועל השדות הרחבים .

ולא ידעתי אם יש עוד שמים .

ישבתי על ספסל באמצע

וסיפרתי לאלוהים על השמים ,

שאיני יודעת אם נמצאים הם , והיכן ,

שאולי הם עטופים בי ואולי אני עטופה .בם

יהודה עמיחי - הגוף הוא הסיבה לאהבה

הגוף הוא הסיבה לאהבה

אחר כך הוא המבצר השומר עליה

אחר כך הוא הכלא של האהבה.

אבל כשהגוף מת, האהבה יוצאת חופשית מתוכו

ובשפע גדול,

כמו מכונת מזל שנשברה

ובבת-אחת שופכת מתוכה

בצלצול רועם את כל המטבעות

של כל דורות המזל.

רילקה – שעה קשה

מי שבוכה כעת אי שם בעולם,
ללא סיבה בוכה בעולם,
בוכה עלי.

מי שצוחק כעת אי שם בלילה,
ללא סיבה צוחק בלילה,
צוחק עלי.

מי שהולך כעת אי שם בעולם,
ללא סיבה הולך בעולם,
הולך אלי.

מי שמת כעת אי שם בעולם,
ללא סיבה מת בעולם.
מסתכל עלי.

זלדה - מֵהֵיכָל לְהֵיכָל

לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.

לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹךְ,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.

זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת
וְהִיא הָיְתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ –
פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו:
הַזָּקֵן הַיָּפֶה צָבַע אֶת תְּרִיסָיו.
לְאַט-לְאַט
מִתּוֹךְ עֹנֶג אֵין-סוֹפִי,
כְּנִפְרָד בִּנְשִׁיקָה מֵעוֹלַם-הַמַּעֲשִׂים.

רְאִיתִיו אַחַר-כָּךְ
עוֹמֵד יְחִידִי לִפְנוֹת-עֶרֶב עַל גְּזֻזְטְרָה עֲגֻלָּה
וּמְעַיֵּן בְּסֵפֶר עַתִּיק.
רַחֲבוּת שֶׁל מֶלֶךְ הָיְתָה בַּעֲמִידָתוֹ הַחָפְשִׁית
וְשֶׁקֶט מֻחְלָט,
הַשֶּׁקֶט שֶׁל  "ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם".

עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וְרַעֲנַנּוֹת שָׁתוּ בְּצָמָא אֶת חִיּוּכוֹ הָאִטִּי,
עֵינֵי אִשְׁתּוֹ הַיְּשִׁישָׁה.
אוֹרְחִים לֹא הֻזְמְנוּ לַבַּיִת הַמְּבֹרָךְ,
חֲבָל לְבַזְבֵּז אֶת שְׁעוֹת הָאוֹקְיָנוּס בְּמִלִּים עֲיֵפוֹת.

רַק בַּחַג הוֹפִיעוּ תִּינוֹקוֹת אֲדֻמֵּי שֵׂעָר
וּבַסֻּכָּה הַמְּקֻשָּׁטָה וְהַצִּבְעוֹנִית
כִּבְּדוּ אוֹתָם הַזְּקֵנִים בְּפֵרוֹת.

אֵין דָּבָר מָתוֹק וּמִסְתּוֹרִי בַּחַיִּים
מֵאֲכִילַת פֵּרוֹת בְּעֶרֶב רַךְ,
אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר עָרֵב וּמַקְסִים מִזֶּה.

  

זלדה – ציפור אחוזת קסם

כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ

מָט לִנְפֹּל

וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ

לַנְּשָׁמָה,

מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּךְ

שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ

עָלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם.

כִּי מֵרֵיחַ הָאַיִן יַפְרִיחַ

הָדוּר נָאֶה

וּבְצַמַּרְתוֹ צִפּוֹר

אֲחוּזַת קֶסֶם.

סר מר המוות/זלדה

סר מר המוות

והנשמה נפרדת

ברעד

מן התקוות הארציות.

מן האיברים

ומן הדם

הנשמה נקרעת.

הכל

הכל

טובע.

חוש הראיה העדין

מושלך

אל ים הקרח

ועל עשרו הפלאי

טובע.

תם משחק האש

האור

והזמן.

ואין שום מחיצה מבדלת

בין הנשמה והאין.

שום תשוקה,

שום גון.

תם העולם.

שתיקה כבדה – זלדה

המות יקח את השוני המרהיב

שבין אש למים

וישליכהו לתהום

שתיקה כבדה כפר

תרבץ על השמות

שנתן האדם לעופות השמים

ולחית השדה

לשמי הערב

למרחקים העצומים

בחלל

ולדברים סמויים מן העין

שתיקה כבדה כפר

תרבץ על כל המלים

וקשה תהיה עלי הפרידה

משמות של דברים

כמו מן הדברים עצמם

יודע תעלומות

הבינני מה לבקש ביום אחרון

עמדתי בירושלים

זלדה – עמדתי בירושלים

עמדתי

בירושלים

התלויה על ענן,

בבית הקברות

עם אנשים בוכים,

עץ עקום.

הרים מטושטשים

ומגדל.

הלא אינכם!

דבר אלינו

המוות.

הלא אינך!

הוא פנה אלי.

עמדתי

בתוך ירושלים

המשובצת בשמש

המחיכת כמו כלה

בשדה

על יד עשב דק וירוק.

מדוע פחדת ממני אתמול בגשם?

דבר אלי המוות.

הלא אני אחיך

השקט והגדול.

ויזלטיר – כמו מה

כמו יקירתי,

קרבים חיינו לקצם?

ודאי לא כמטוס מבהיק,

מנמיך לנחיתה, ולא

כמו סוס רצוץ המתנהל בפרך,

והוא מתעורר לחיים בהריחו ארוה.

לא כמו הרץ המתעלף על קו הגמר

זוקר שתי אצבעות פסוקות ב v.

אבל גם לא כמו מתאבד

המתעופף לקראת המדרכה

בפה פעור, ביבבה שנוקה

אולי בחריקת צירים

של דלת הננעלת מעצמה

מהדיפה קלה של רוח מצויה,

נטרקת, ולאיטה

נבלעת, מתאחה

בתוך הקיר.

דליה רביקוביץ - כמו רחל

לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל
כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כַּצִּפּוֹר
רוֹצָה לְהִמָּלֵט.
מֵעֵבֶר לָאֹהֶל עָמְדוּ נִבְהָלִים יַעֲקֹב וְיוֹסֵף,
דִבְּרוּ בָּהּ רְתֵת.
כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ מִתְהַפְּכִים בָּהּ.
כַּתִינוֹק הָרוֹצֶה לְהִוָּלֵד.

כַּמָּה קָשֶׁה.
אַהֲבַת יַעֲקֹב אָכְלָה בָּהּ
בְּכָל פֶּה.
עַכְשָׁו כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת
אֵין לָהּ חֵפֶץ בְּכָל זֶה.

לְפֶתַע צָוַח הַתִּינוֹק
וּבָא יַעֲקֹב אֶל הָאֹהֶל
אַךְ רָחֵל אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה
עֶדְנָה שׁוֹטֶפֶת אֶת פָּנֶיהָ
וְרֹאשָׁהּ.

מְנוּחָה גְּדוֹלָה יָרְדָה עָלֶיהָ.
נִשְׁמַת אַפָּהּ שׁוּב לֹא תַּרְעִיד נוֹצָה.
הֵנִיחוּ אוֹתָהּ בֵּין אַבְנֵי הָרִים
וְלֹא הִסְפִּידוּהָ.
לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל
אֲנִי רוֹצָה.

יהודה עמיחי - כשאמות
"כשאמות אני רוצה שרק נשים יטפלו בי בחברה קדישא

ויעשו בגופי כטוב בעיניהן היפות וינקו את אזני מן המילים האחרונות

ששמעתי וינגבו את שפתי מן המילים האחרונות שאמרתי,

וימחקו מעיני את המראות שראיתי ויחליקו את מצחי מן הדאגות

ויקפלו את זרועותי על חזי, כמו שרוולי חולצה אחר גהוץ,

ויסוכו את בשרי בשמן בשום למשח אותי למלך המות ליום אחד

ויסדרו באגן ירחי, כמו בקערת פרות,

את האשכים ואת איבר המין עם הטבור והשער המקורזל

כמו בציור מפואר של טבע דומם מן המאות שעברו,

טבע דומם מאד על רקע קטיפה אפלה

וידגדגו בנוצות את פי ואת פי טבעתי לבדוק אם עודני חי.

ויבכו ויצחקו חליפות ויעשו לי עיסוי אחרון

והעיסוי עובר מידיהן דרכי אל העולם כולו עד קץ הימים.

ואחת תשיר תפלת אל מלא רחמים,

בקול מתוק תשיר, אל מלא רחם

להזכיר לאל שרחמים יוצאים מרחם, רחמים של אמת,

רחם של אמת, אהבה של אמת, חסד של אמת.

בחיי, שכך אני רוצה במותי, בחיי, בחיי."

פנחס שדה

איך שהזמן עובר.
איך שהזמן נוהר.
ה’, תן נר.
כי אני עיור.

פה ושם אני רוקד.
פה ושם אני רועד.
עודי, אך לא רחוק שאתמוטט.
ה’ ימלוך לעולם ועד.

שמתי לב אל הנשמה,
אך מי אני ואני מה
להבינה, לנחמה.
ועוד מעט ואני רימה

נתן זך

צער אינו משאיר סימנים
זה לא נכון מה שאומרים
צער אינו משאיר סימנים
זה לא נכון מה שאומרים

עצב אינו בא כך סתם
זה לא נכון מה שאומרים
עצב אינו בא כך סתם
זה לא נכון מה שאומרים

אדם אינו חי לעולם
זה לא נכון מה שאומרים
אדם אינו חי לעולם
זה לא נכון מה שאומרים 

רילקה

אדון, לכל אחד תן את מותו שלו.

המות אשר מאותם חיים יוצא,

בהם היו אהבתו, טעמו ומצוקתו.

כי אנו הקלפה בלבד והעלה.

אשר בתוך כל איש, המות הגדול,

הוא הוא הפרי סביבו יסב הכול.

לאה גולדברג

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.