אמירות חסידיות על המוות

• רבי זוסיא לפני פטירתו אמר: אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה רבינו, אדע מה להשיב, אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותיי.

• אמר רבי אלימלך:מובטח לי שיש לי חלק לעולם הבא, כשאבוא לפני בית דין של מעלה והם ישאלו אותי: האם עסקת בתורה כמצווה? אשיב: לא. אחר כך ישאלו: האם התפללת כמצווה? ושוב אענה: לא, והם ישאלו בשלישית: האם עשית מעשים טובים כמצווה? וגם הפעם לא אוכל להשיב תשובה אחרת. מיד יוציאו את פסק הדין: אתה דובר אמת. למען האמת מגיע לך חלק לעולם הבא.

• פעם אחת הפסיק רבי זלמן (שנאור זלמן מלאדי) באמצע התפילה ואמר: "איני רוצה בגן העדן שלך, איני רוצה בעולם הבא שלך, איני רוצה אלא בך בלבד."

• אמר הרבי מקוצק: בעצם אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר ובוחרים בחדר היותר יפה.

• אמר רבי נחמן מברסלב: שכמה פעמים ציר לעצמו עניני מיתה כאלו הוא מת ממש עד שהרגיש טעם מיתה ממש גם אני שמעתי שאמר שבימי נעוריו היה מצייר לעצמו מיתתו ואיך יבכו עליו וכו' וציר לעצמו היטב כל עניני מיתה ואמר שהוא מלאכה לציר לעצמו זאת היטב ...

• היה לרבי שניאור זלמן מלאדי תענוג מהתפילה  עד כלות הנפש ממש. אלא שבשעה שהתבונן שהקב"ה שואל אצל כל אדם 'אייכה?' האם עשה את מה שצריך לעשות – הרי זה פעל עליו להישאר למטה, נשמה בגוף, ולפעול את העניינים שבשבילם ירדה נשמתו למטה"

• איש אחד שאל להרבי מגור: "מפני מה בוכים הבריות כשהם מגיעים למאמר: אדם יסודו מעפר וסופו לעפר? אילו היה יסודו מזהב וסופו לעפר היה נאה לבכות, אבל לא כשהוא חוזר אל מה שהיה".  השיב: "יסוד העולם הוא עפר, ואדם ניתן בו, כדי שיעלה את העפר לרוח, אבל סופו  שהוא מכזיב את התקווה שתלו בו והכול כלה בעפר" .

• רבי חנוך מאלכסנדר אמר: "גם אומות העולם מאמינים שיש שני עולמות, העולם הזה והעולם ההוא. ואין בינם לבין ישראל אלא זה, שהם סבורים ששני העולם נפרדים הם ומנותקים זה מזה ואילו ישראל מכירים ששני העולמות עולם אחד הם בשורשם וסופם שייעשו לאחד ממש."

• אמר הרבי מגור: על שום מה מפחד האדם מיום מותו? הרי הוא הולך אל אביו. האדם מפחד מפני הרגע שיסקור משם כל מה שעבר עליו כאן.

• רבי משה לייב השיא יתום עני עם יתומה עניה, והשתדל ששניהם לא ירגישו עצמם עזובים ביום חתונתם. כשפרשו את החופה על ראש החתן והכלה נהרו פניו של הרבי בזיו עליון. הקשיב לניגון של כלי הזמן, ואחר כך אמר אל הסובבים אותו: "יהי רצון שכשיגיע יום פקודתי, ילווני בניגון זה לבית העולם". עברו שנים רבות. אותה שעה ואותו דיבור נשכחו מכבר, ביום חורף אחד משופע בשלג נסעה חבורת כלי זמר לחתונה לעיר ברודי. פתאום התחילו הסוסים דוהרים דהרה גדולה. לשווא ניסו לעצרם. הם החישו מרוצתם וטלטלו את עגלת החורף טלטלה פרועה ורצו הישר לאיזו מטרה בלי לנטות לצדדין. ליד בית קברות אחד פסקו מלרוץ ועמדו דומם. כלי הזמר ראו שם קהל רב נאסף ושאלו לשם המקום ולשם המת. כשקראו לפניהם את שם רבי משה לייב נזכרו שבימי נעוריהם נגנו לפניו בתחונת היתום והיתומה. כאן עלה זכר המאורע גם על לב הקהל, והכל קראו: "נגנו את ניגון החתונה!"

• מספרים: כשנפטר רבי משה ליב מסאסוב אמר אל נפשו: "עתה פתור אני מכל המצוות, במה אוכל לעשות את רצון הבורא יתברך?"  נמלך בדעתו: "ודאי רצון הבורא יתברך הוא שאקבל עונש על עבירותי הרבות לאין מספר!" רץ בכל כוחו וקפץ אל הגיהנום. מיד נעשה רעש גדול בשמים, ובמהרה קיבל שר של גיהנום פקודה: כל זמן שהרבי מסאסוב שוהה שם תשבות האש. ביקש השר מאת הצדיק שיילך לגן העדן כי לא כאן מקומו, אין זו המידה אמר שהגיהנום תשבות בגללו. "אם כך", השיב רבי משה לייב, "אין אני זז מכאן עד שיורשו כל הנשמות לילך עמי. על פני האדמה נתעסקתי בפדיו שבויים, וכאן לא אניח את ההמון הזה לסבול בכלא! אומרים שנעשה רצונו.

• פעם אחת חלשה דעתו של הבעל שם טוב מאד עד שנדמה לו שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. מיד אמר לנפשו: "כשאוהב אני את השם יתברך, עולם הבא למה לי?"

• רבי צבי, בנו של הבעל שם טוב סיפר: לאחר פיטרתו של אבי ראיתיו פעם אחת בדמות של הר של אש שמתחלק לכמה ניצוצות. שאלתיו: "למה אתה מתראה אלי בדמות כזו?" השיב לי: "כך עבדתי את השם יתברך".

אמרות חסידים על התמודדות עם ייסורים ועל ריפוי

• כשרבי משה לייב מסאסוב היה רואה אדם סובל יסורים בנפש או בגוף היה משתתף עמו בצערו עד שהיסורים נעשו שלו. כשתמה עליו איש אחד על יכולתו להשתתף בתמידות בצער אחרים, אמר: "מה פרוש להשתתף? הרי יסורי שלי הם, ואיך אוכל שלא לסבלם?"

• אחד שבא עליו מדווה קשה התאונן לפני רבי ישראל מרוזין שהיסורים מבטלים אותו מתורה ותפילה. הטיל הרבי את ידו על כתפו ואמר: "מנין לך יקירי, מה טוב יותר בעיני השם, לימודיך או יסוריך?

• רבי שמלקי ואחיו רבי פנחס באו אל רבם המגיד ממזריטש וביקשו ממנו שיבאר להם את המאמר: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". השיב המגיד: "לכו אל בית המדרש ושם תמצאו את האיש זושא, הוא יאמר לכם את פירושו". מיד הלכו לבית המדרש והציעו לפני רבי זושא את שאלתם. צחק ואמר: "הנה מצאתם את הראוי והגון לכך! עליכם לפנות לאיש אחר ולא לשכמותי, שמעולם לא פגעה בו הרעה". אבל הם ידעו שמשעת לידתו של רבי זושא ועד כה לא עבר עליו יום אחד בלי מצוקה וסבל. כאן הבינו מה פירושה של קבלת יסורים בשמחה.

• הרבי מרוזין סיפר: רצה הבעל-שם-טוב להציל חייו של ילד יקר לו שהיה חולה אנוש. ציוה לצקת נר של שעווה טהורה, לקח אותו אל היער, הדביקו אל עץ אחד והדליקו. אחר כך אמר מאמר ארוך. הנר דלק כל הלילה. בבוקר נרפא הילד. כשרצה אבי סבי, המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל-שם-טוב, לפעול רפואה כזו, לא ידע את הכוונה שכיוון הבעל-שם-טוב. עשה כדרך שעשה רבו, וקרא את שמו. המעשה הצליח. כשרצה רבי משה לייב מסאסוב, תלמיד תלמידו של המגיד, לפעול רפואה כזו אמר: "אין לנו עוד כוח אפילו לעשות כך, אבל הבה אספר את המאורע, והשם יתברך יעזור". והמעשה הצליח.

• חסיד אחד של רבי משה מקוברין היה עני מאד. התאונן באזני הצדיק על דחקותו, שמבטלתו מתורה ותפילה, אמר לו הרבי: בעיתים אלו, הרי החסידות הגדולה ביותר העולה על לימוד תורה ותפילה, היא לקבל את העולם כמות שהוא.

• בלילי שבתות היה הרבי חיים מקוסוב בנו של רבי מנחם מנדל נוהג לרקד לפני קהל אנשי שלומו, ובשעת מעשה היו פניו לוהטות באש קודש. והכל ידעו שכל פסיעה יש בה כוונות גבוהות והיא פועלת פעולות גבוהות. פעם אחת בשעת ריקוד נפל ספסל כבד על רגליו, והיה אנוס להפסיק מפני הכאב. אחרי כן שאלוהו על כך. כמדומה לי, אמר, שהכאב בא בשביל שהפסקתי את הריקוד.

• מעשה וציוה הבעל שם טוב על תלמידו רבי וולף קיצס שילמד את הכוונות של סדר התקיעות, למען יסדר את התקיעות לפניו בראש השנה. למד רבי וולף את הכוונות ורשם אותן על הנייר כדי להביט בתוכן בשעת סידור התקיעות, ונתן את הגליון בחיקו, אבל הגליון נפמט משם, אומרים שהבעל שם טוב השפיע על כך. כשהגיע השעה לסדר את התקיעות חיפש רבי וולף את הגליון ולא מצא. ניסה להעלות על ליבו את הכוונות ולא יכול לזכור. דמעות פרצו מעיניו וסידר את התקיעות בפשיטות בלי שום כוונות. אחר כך אמר לו הבעל שם טוב: בהיכל המלך נמצאים חדרים הרב, ומפתחות מחוכמים פותחים את הדלתות, אך הגרזן חזק מכל אלה, שום בריח לא יוכל לעמוד בפניו. מה כל הכוונות לעומת לב נשבר?

• פעם אחת הביא רבי ברוך בשביל בתו החולה סמי מרפא מעיר המחוז. המשרת הניח את הרפואה בחלון של האכסניה. התהלך רבי ברוך בחדר הנה והנה, הביט בצנצנת ואמר: אם רצון השם יתברך הוא שבתי רייזל תרפא הרי אין צורך בשום סמי מרפא. אבל אילו היה השם מגלה את כוח נפלאותיו לכל עין, לא היתה ניתנת עוד לאדם הבחירה, כי הכול היו יודעים. וכדי שתישאר הבחירה בידי האדם, מלביש הבורא את פעולתו במעשי הטבע. וכך יצר את צמחי הרפואה. התהלך שוב בחדר הנה והנה ושאל: "ולמה נותנים לחולה רעל לרפואה?" ומי השיב: "הניצוצות שנפלו משעת החטא הקדמון בתוך הקליפות ונתגלגלו באבנים בצמחים ובבעלי חיים, כל אלה עולים על ידי הקדושה של הצדיק, שהוא עובד בהם בקדושה ומשתמש בהם בקדושה ואוכל אותם בקדושה ומעלה אותם למקורם. אבל כיצד ייגאלו הניצוצות שנפלו בסמי הרעל ובעשבי הרעל המרים? כדי שלא יידחו הועידם השם לחולים, לכל אחד את נושאי הניצוצות השייכים לשורש נשמתו. ונמצא החולה עצמו רופא, המרפא את סמי הרעל."

• למדן אחד כילי בא לפגי ר' אברהם מסטרטון ואמר לו: אומרים שמעלתו נותן לבריות תרופות שמועילות, אולי יתן לי מעלתו תרופה כדי להשיג יראת ה'. ענה לו ר' אברהם אם אתה רוצה תרופה לאהבת ה' אתן לך. התרופה היא "אהבת הבריות"
• כשהשיא רבי חיים מצאנז לבנו את בתו של רבי אליעזר מדזיקוב, בנו של רבי נפתלי מרופשיץ, נכנס למחרת יום החופה אל אבי הכלה ואמר: "מחותני, הנה התקשרת עמי בקשרי משפחה, וראשי אני להסיח לפניך את מצוקת ליבי. ראה, ראשי וזקני הלבינו ועדיין לא עשיתי תשובה! "הוי מחותני," השיב לו רבי אליעזר, "אין דעתך אלא על עצמך, שכח את עצמך ותן דעתך על העולם!"