רשמים מסוף שבוע בנושא אבל, אובדן, פרידה ומקומם בחיינו
7-8 בינואר 2011 במנזר האחיות מציון
עין כרם, ירושלים
נפגשנו במנזר הקסום של האחיות מציון בעין כרם. קבוצה קטנה של אנשים שמעוניינת לחקור יחד את מהות האבל וחווית האובדן, והיכולת לחיות באהבה ובקרבה יחד עם המודעות לפרידה הבלתי נמנעת.
המפגש נפתח (לאחר מדיטציה שקטה) בהתבוננות בשאלה "מהי פרידה נכונה?". כל אחד רשם לעצמו את שעלה בדעתו, ואחר כך שיתפנו זה את זו בתובנותינו, והוספנו מעט על מה שהביא אותנו למפגש זה. עם סיומו של סבב ראשוני זה נדמה כי באחת הפכנו מקבוצה של זרים שהגיעו בחשש לסדנא לא ידועה, לקבוצה של חברים ושותפים לדרך המאוחדים בנכונות לפתוח את הלב, לחקור יחד, ולפגוש את ההיבט המאחד והמקרב על פני השונה והמפריד.
לאחר ארוחת צהריים מעולה מפרי בישולינו, התנסינו במדיטציה שהנכיחה את האומץ לפגוש את כאב הפרידה, את הפחד והחרדה מפרידה צפויה, כתחושות גופניות, ערות ומשתנות ללא הפסקה. בין אם הצלחנו לחוש את מלוא חוויית הכאב, ובין אם זו לא הציגה עצמה בפנינו באותו רגע, הרי שעצם ההזמנה לפגישה מוכלת ומווסתת עם עוצמת הכאב יש בה הבטחה לריפוי והרפיה. את שחווינו במדיטציה זו שיתפנו במסגרת של שלשות, בהן התחלקנו בתפקידים: המספר, המקשיב וה"זבוב על הקיר".
בסבב הבא התבקשנו לחדד את השאלה שאנו מביאים איתנו למסע זה. מה בדיוק היינו רוצים להבין או לדעת בנוגע לפרידות שהיו ואלו שיהיו? גם אם איננו נחפזים לחפש תשובות, יכולנו לחוש בתהליך עד כמה חידוד השאלה שלי מעמיק את יכולת ההקשבה לרחשי ליבי, ופותח את הלב למענה היקום.
את היום הראשון חתמנו בקבלת שבת, ובהדגשת הצד החומל, המקבל והשובת מעשייה בתרגול שלנו. כל אחד מאיתנו הקדיש נר למישהו ממנו הוא נפרד, או חושש להיפרד, וסיימנו במדיטציית חמלה לעצמנו ולכל העולם.
בשבת בבקר נפגשנו עמוסי חוויות מהלילה שעבר. חלקנו ישן "כמו מת", אחרים התקשו להירדם, והתמודדו עם מטען החוויות באופן ער, או בחלומות.
התחלנו את היום בחצי שעה של מדיטציה שקטה, וממנה המשכנו לחצי שעה של נדודים בחצר המופלאה של המנזר, כשאנו נושאים עמנו את השאלות מאמש, מרשים להן להדהד במרחב הפנימי והחיצוני.
את ההדהוד הזה המשכנו אחר כך במפגש עם טקסטים שונים. שירים וקטעי סיפורים שכל אחד מהם נושא זווית אחרת להתבוננות בשאלות המעסיקות אותנו. לא פחות חשוב מהמפגש עם הטקסטים האלו היה המפגש עם בן/בת זוג עימם חלקנו את מה שעלה בנו במפגש עם הטקסט. החוויות ששמענו ממפגשים זוגיים אלו במרחב המלא של הקבוצה היו מרגשות ונוגעות ללב, וקשה היה לשחזר את העובדה שאך אתמול עוד היינו זרים זו לזה.
אחר הצהריים פינקנו את עצמנו בטיול משותף ברחבי המנזר, בשתיקה ונוכחות מלאה.
לאחר מכן התנסינו במשחק שהזמין אותנו לשאול אחד את השני שאלות הקשורות למסע. כל מי שנשאל יכול היה לבחור בין להשיב על שאלה לבין הובלת המעגל לשיר כזה או אחר. השאלות שנשאלו, והאופן בו הן נענו, הוכיחו שוב עד כמה המסע האישי והאינטימי הזה נחווה גם במרחב הקבוצתי, ומה משמעותה של התמיכה ההדדית והיכולת לקבל ולהכיל לאפשרות של בירור פנימי.
סיימנו את המפגש המיוחד הזה במלים של הכרת תודה אחד לשני, ובהזדמנות נוספת לתרגל חמלה, לעצמנו ולכל האנשים והיצורים החיים, שכל אחד מהם, בדיוק כמונו, מתמודד עם פגישות מופלאות ופרידות בלתי נמנעות.
באיחולי המשך מסע מבורך, ביחד ולחוד, אמה שם בה איילון, מיכל אשל-גרוסמן ובעז עמיחי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה